עם ממדים זעירים ומנוע בנפח מצחיק, היפנים מאוהבים בזן ייחודי של מכוניות עירוניות מהסוג שנפוץ בעיקר ביפן
כשביקרתי ביפן, ראיתי שם המון מכוניות קטנטנות ודי ייחודיות, שקרובות לקטגורית מכוניות המיני המוכרת אצלנו (מלבד נפח המנוע) והן בעלות לוחית רישוי צהובה. ביפן, הקטגוריה נקראת Kei, קיצור המילה היפנית keijidōsha, שמשמעותה מכונית קטנה. האמת, שגם בדקתי מכונית אחת כזו, מתוצרת ניסאן ודי אהבתי! כנסו, זה מעניין.
זו לא המצאה יפנית
הקטגוריה התפתחה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה - היפנים נזקקו לכלי תחבורה קטנים זולים וחסכוניים בדלק, ואגב, זו לא המצאה יפנית – גם הגרמנים, הצרפתים, האיטלקים היו ממש באותו המצב, והציעו לצרכנים פיתרונות תחבורה קטנים.
קטגורית המכוניות הקטנות Kei היא קטגורית הרכב הנפוצה ביפן מזה שנים רבות והיא כוללת מכוניות פרטיות, רכבי שטח, משאיות ננסיות וטנדרונים סגורים. למעשה, מעל 1.9 מיליון (!) מכוניות מקטגוריה זו נמכרו במהלך שנת 2019 ביפן, המהווים מעל 37% מכלל המכוניות (בכל הקטגוריות). יש לכך כמה סיבות: מכוניות קטנטנות אלה זוכות להקלות רבות כגון תשלום מס רכישה נמוך - 2% (שאר המכוניות 3%), מס משקל שמשולם בכל שלוש שנים, ומהווה הנחה של 30% ביחס לשאר המכוניות, כמו כן מס שנתי שמשולם לפי נפח המנוע, והוא נמוך יותר משאר המכוניות, בנוסף, יש הנחה בביטוח, וגם בתשלום על חנייה, ולמעשה, בעל מכונית Kei בכלל לא צריך להיות בעל מקום חנייה רשום בטאבו של היישוב בו הוא גר. באופן כללי, הכבישים בערי יפן עלולים להיות צרים, ומקומות החנייה צפופים.
כאן, באים לידי ביטוי ממדיהן הזעירים של מכוניות ה-Kei. ועוד דבר, לא פחות חשוב, שזכיתי להכיר הלכה-למעשה, ביפן: מכוניות Kei משלמות הכי מעט בכבישי אגרה, ויפן משופעת בכבישי אגרה, ברמה שהנסיעה במכונית עלולה להיות די יקרה. בונוס גדול הוא מן הסתם, החיסכון בדלק – מדובר במכוניות קטנטנות וחסכוניות.
קטגורית ה-Kei השתנתה שבע פעמים מאז שנולדה, בשנת 1949. נכון להיום, הקטגוריה מחייבת ממדים אלה של המכונית: אורך מירבי חייב לעמוד על 3.4 מטר, רוחב מרבי 1.48 מטר, גובה מרבי 2 מטר, ומנוע עם נפח 660 סמ"ק ובהספק מרבי 63 כ"ס בלבד.
מכוניות Kei בישראל?
מבחינת הממדים, הם קרובים או חופפים לאלו של קטגורית המיני שדי נפוצה בישראל. ביפן הקטגוריה הזו היא עולם ומלואו, מזה שנים רבות. ומסתבר, שמכוניות יפניות זעירות אלה טפטפו גם אלינו במרוצת השנים, עם הצלחה חלקית בלבד. הנה המכוניות היפניות שביקרו לזמן קצר בישראל: הראשונה ששיווקה מכונית Kei בארצנו היא גם היפנית הראשונה בארץ, סובארו, שבמשך עשרות שנים, בגלל החרם הערבי, גם הייתה החברה היפנית היחידה. כבר ב-1977, הציעה ללקוח הישראלי את הסובארו רקס, שנקראה במחוזותינו פשוט "סובארו מיני" (באירופה היא נקראה מיני ג'מבו), או סובארו 600, והייתה מצוידת במנוע אחורי בנפח 544 סמ"ק. הציבור הישראלי כנראה העדיף באותה תקופה לרכוש פיאט 127 או מיני מיינור, שהיו חזקות וזריזות יותר בהרבה, עם מנוע קדמי כמו שצריך...
בדור השני שלה, שנקרא אצלנו רקס 700 ושווק החל משנת 1982 היא זכתה לנפח 665 סמ"ק - היפנים ניסו להגדיל מעט את הנפח (וגם התקינו את המנוע מלפנים), על מנת שהמכונית תצליח בשווקים אחרים בעולם, אם כי הביצועים עדיין היו מגוחכים והמכונית לא זכתה להצלחה. יפנית נוספת שניסתה את כוחה בארץ, היא דייהטסו, ששייכת כיום לטויוטה ועד היום מתמחה בעיקר במכוניות קטנות. בשנת 2000 היא ניסתה לשווק כאן תקופה קצרה את הקורה, מכונית Kei בעלת מנוע 1,000 סמ"ק שלושה צילינדרים (ששימש גם את הסיריון דור ראשון). היא הוצעה גם עם גיר אוטומטי וכמובן, עם מזגן וחלונות חשמליים קדמיים כמתבקש.
נפח המנוע צמח
סוזוקי התמחתה מאז ומעולם בייצור מכוניות קטנות, חלקן בקטגורית Kei. המוכרת ביותר בארץ, היא ללא ספק האלטו שאת שמה כולכם מכירים, שחגגה לאחרונה בעולם ארבעים שנה להולדתה. הדור הראשון שווק בישראל בתחילת שנות ה-80, עד 1984. כמקובל אצל היפנים, גרסאות ייצוא זכו למנוע גדול יותר - 800 סמ"ק.
כנראה שההצלחה הייתה מוגבלת, כי לא הגיע ארצה הדור השני והשלישי, ובאמצע שנות התשעים הגיעה מהודו האלטו דור רביעי, שנקראה כאן סוזוקי מרוטי ונמכרה מספר שנים רצופות. בשנת 2000 יובאה אלטו נוספת, שנקראה כאן One (על שום שהיה לה מנוע בנפח 1 ליטר...), ונקראה אלטו Zen לשוק האירופי. היא נמכרה כאן תקופה קצרה ללא הצלחה, אבל, הקאמבק הנוסף של האלטו בארץ, שהיה המוצלח ביותר, היה ללא ספק ב-2009.
אז, הגיעה אלטו מודרנית יותר (גם כן מהודו), והיא למעשה החייתה את קטגורית מכוניות המיני בישראל, והייתה המכונית הזולה ביותר למשך תקופה די ארוכה: מחירה עמד על 60 אלף שקל. אני חייב להודות, שהייתה ברשותנו אלטו ידנית שנת 2011 כמכונית שנייה במשפחה. האלטו הוכיחה עצמה כמכונית קטנה חמודה, אמינה וחסכונית, שנותנת הרבה מאד ביחס למחיר, הגם שהייתה ספרטנית וללא מאפייני בטיחות. דגם נוסף של מכונית Kei שנמכר בארץ במשורה, היה הסוזוקי Wagon R (אצלנו, עם מנוע 1,300 סמ"ק). זו מכונית צרה וגבוהה, כמו שאוהבים ביפן - מעין מיקרו-ואן.
ומעניין לספר, שהיא הייתה במשך לא מעט שנים המכונית הנמכרת ביותר ביפן! עוד מבית סוזוקי, אחד מרכבי השטח המצליחים והנחשקים בכל הזמנים, הג'ימני (כמו גם אחיו המיתולגי, הסמוראי) הוא בן גאה לקטגורית ה-Kei, אם כי כאמור, בשווקי הייצוא מחוץ ליפן, וגם אצלנו, נפח המנוע צמח במהלך השנים מ-1,000,ל-1,300 וכעת עומד על 1,500 סמ"ק.
יש גם מסחריות
מכוניות Kei מוצעות גם במרכב מסחרי או כטנדר פתוח. כשביקרתי ביפן, נדהמתי לגלות כמה נפוצות שם מסחריות קטנטנות שכאלה, שמתפקדות לא רק כמובילות אנשים אלא גם כמשנעות סחורות, מזון בקירור, מתפקדות כמסחריות עבודה ושירות, מיכליות דלק, משאיות זבל, משאיות חול וחצץ ואפילו כבאיות ועוד ועד. גם בארץ שווקו מספר מסחריות כאלה במהלך השנים: המפורסמת שבהם היא המסחרית האלמותית מבית סובארו שכונתה כאן פשוט "סובארית", ונקראת בעולם Sambar/Domingo/Libero ועד היום זו אחת המכוניות היחידות בעולם בקטגורית ה-Kei, שמציעה שבעה מושבים.
בארץ שווק הדור הראשון בשנות ה-80 עד אמצע שנות ה-90 עם מנועי 1,000 (E10) או 1,200 סמ"ק (E12) שלא הוצעו ביפן, באמצע שנות ה-90 שווק בארץ דור ההמשך (רק עם מנוע 1,200 סמ"ק), שעבר מהפך חיצוני רציני, אך נמכר בכמויות זעומות. אגב, בשני הדגמים, המנוע נמצא מאחור. גם סוזוקי ניסתה לשווק בארץ בשנות ה-80 את המסחרית "קארי", עם הצלחה הרבה יותר מוגבלת.
הדור השביעי שלה הציע מנוע 1,000 סמ"ק והיה ניסיון שיווק נוסף קצר ולא מוצלח במיוחד בדור השמיני, שנת 1992 ואילך. הפעם המסחרית הציעה שם חדש – סופר-קארי, וגם עיצוב מתקדם יותר וגם יותר כוח - מנוע 1,300 סמ"ק ארבעה צילינדרים שמוכר מהאיגניס.
ב-2008 קטגורית המסחריות הננסיות ניסתה לעשות בארץ קאמבק על ידי חברת אלון, שמכרה עד 2014 את המסחריות של פיאג'יו מהדגם פורטר. המסחרית הזו מיוצרת החל בתחילת שנות ה-90 באיטליה ברישיון מטעם דייהטסו היפנית, והוצעה בארץ במרכב קבינה בודדת, או כמוביל נוסעים סגור. פורטר הוצעה עם מנוע 1,300 סמ"ק בנזין (בחו"ל גם מנוע דיזל) וניסו לשווק בישראל גם את הגרסה החשמלית, אך ככל הנראה, העניין לא הבשיל.
