ג'ימני החדש, הזכיר לירדן את הכיף שהיה לו בעבר במחיצת הדוד המיתולוגי, הסמוראי...
סיפור האהבה שלי עם הג'יפון הקטן של סוזוקי התחיל בשנת 2000 עם סוזוקי סמוראי שנת 1994, ידני כמובן (לא הייתה אופציה אחרת) וספרטני לחלוטין. הדברים החשמליים היחידים ברכב הזה היו האורות והצפצפה... אבל איזה אופי! הוא היה שדון קטן בשטח ועבר במקומות שגדולים וטובים ממנו לא העזו להתקרב... היו לי עימו הרבה חוויות טובות: שבילים באזור ירושלים, מדבר יהודה והמנזרים החבויים, הר הנגב ועוד. אין מקום בשטח שלא רציתי לקחת אותו לטייל. מאז גדלנו וגם ילדים הגיעו למשפחה והסוזוקי הזעיר נשאר בגדר חלום רחוק, הגם שאת הסמוראי החליף הג'ימני. יום הכיף עם הג'ימני החדש החזיר אותי לימים ההם!
אומרים שרושם ראשוני הוא החשוב ביותר, אז אציין בתור התחלה, שהוא פשוט נראה מצוין. מאד מזכיר את הסמוראי הוותיק (יש שיאמרו שגם את ה-G של מרצדס...) קווים ריבועיים פרקטיים ופנסי החזית העגולים והמוכרים. רכב המבחן היה בצבע ירוק כהה שקצת הזכיר רכבים צבאיים אבל מאד הלם אותו (למרות שאישית הייתי מעדיף צבע שמח יותר, למשל, כחול בהיר או ירוק זרחני). כשנכנסים פנימה מגלים עולם אחר לגמרי, גם בהשוואה לג'ימני הקודם. הקונסולה המרכזית מעוצבת יפה ומזכירה קצת את הרנגלר של ג'יפ. מסך מולטימדיה שמרגיש ענק (7 אינצ', אבל מרגיש באמת גדול יותר) ואיבזור שהולם רכב מודרני.
אין טוב בלי פחות טוב
בנסיעה המנהלתית אל היעד (רמת הגולן) מתגלים הצדדים הפחות מלהיבים של הרכב. למרות המנוע שנפחו גדל ל-1.5 ליטר, עדיין חסר לו כוח וצריך לתכנן עקיפות בזהירות. התיבה האוטומטית שברכב המבחן תפקדה היטב אבל גם תרמה את חלקה לניצול פחות טוב של המנוע (לשם ההגינות, אני מניח שגם בתיבה הידנית הוא לא יהיה "ספורטיבי" כלל). נוחות הנסיעה הייתה טובה בסך הכל, אבל לא ברמה של מכונית משפחתית מודרנית או אחד מהקרוסאוברים שצצים היום תחת כל עץ רענן.
אז הגענו לשטח...
התחלנו את פרק השטח שלנו בעין תינה שבמרגלות הרמה, ליד גשר הפקק. למי שלא מכיר, זהו מעיין נפלא שזורם כל השנה עם בריכות שכשוך נפלאות וצל גם בסוף הקיץ.
ומשם טיפסנו לכיוון השביל הירוק, לכיוון מצפה גדות. בדרך חצינו את נחל שוח היפה ונחל ג'ילבון ששניהם זרמו וזימנו לנו מפגש עם הטבע הפראי של רמת הגולן (ומפגשים עם סרטני נחלים גדולים ומקסימים, קרפדות ושלל חיות נחלים). כאן הסמוראי, סליחה הג'ימני, מרגיש בבית. גם מעברים טכנים שזימנה לנו הדרך כולל בולדרים, הצלבות ושיפועי צד, נבלעו אצלו בזלזול.
השילוב של רכב עם מרחק סרנים קצר, משקל קל ומערכת 4X4 אמיתית (כולל הילוך כוח קצר) יחד עם הקשיחות שלו, הם ללא ספק שילוב מנצח. לא נתקלנו בשום מכשול שג'ימני החביב לא יכל לו. הוא הוכיח את עצנו כרכב שטח למופת. ואם אתם רק שניים א גם יכול לשמש כרכב מסעות ליותר מגיחת יום. כאשר מקפלים את המושבים האחוריים (בגב שלהם יש שטיח מגן קשיח) יש מספיק מקום לציוד טיולים לשניים לכמה ימים (בלי זה יש מקום ב"תא המטען" לשקית סופר בקושי...).
שורה תחתונה
אז מה היה לנו: רכב מקסים, מעוצב ויפה שיכול לשמש גם לסיבובים בעיר בלי לבייש את בעליו ובלי לשבור להם את הגב יותר מדי...וגולת הכותרת: רכב שטח אמיתי עם יכולות שעולות על רוב הרכבים שמתהדרים בתואר "רכב שטח" היום, ובמחיר נמוך יותר. אי אפשר שלא להתאהב בו!
דבר המומחה: אותה גברת, ב(הרבה)שינוי אדרת
מאת: חנן בר-און
עם הג'ימני חדש, החיים כעת הרבה יותר נעימים ונוחים (וגם יקרים...) ביחס לדגם הקודם, יש הרבה יותר אבזור פינוק ובטיחות וכמובן כוח – הג'ימני החדש אינו שרירן, ממש לא, אבל הוא כבר לא מעליב ומעניש בחוסר כוח את הנוהג בו. מדובר ברכב קטן, שיודע לטרוף את השטח באופן מקסימלי, אך מציע יכולות כביש שלא יתאימו לכל אחד, אמממ...שרוצה לצאת מהנוף האורבאני. הג'ימני החדש, כמו קודמו, הוא רכב חמוד שאי אפשר לסרב לו – אבל הוא עדיין מחייב פשרות רבות מצד הרוכש (דוגמא מוחשית בסעיף השימושיות: 85 ליטר נפח תא מטען...) ונמצא בנישה ייחודית משל עצמו, כמו במקרה של מאזדה מיאטה, למשל. אז השורה התחתונה שלי היא שיש לסוזוקי מתכון מנצח שבהחלט צפוי להמשיך ולהיות מבוקש, בוודאי כרכב משומש.
